פסק-דין בתיק ת"ק 27627-06-11

1.         א.         עסקינן בתאונת דרכים בצומת מרומזר, כאשר כל אחד מהמעורבים בתאונה סבור כי זולתו עבר הצומת באור אדום וכתוצאה מכך אירעה התאונה.

                        התובע נהג ברכבו מדרום לצפון לכיוון ראשון-לציון ובטרם הגיע לצומת, נסעו לפניו שני כלי רכב אחרים ובהתקרבם לצומת התחלף האור ברמזור לירוק. שני הרכבים שנסעו לפניו חצו את הצומת וכאשר הגיע התובע לצומת, התפרץ רכב ממזרח למערב - רכב שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ועבר הצומת באור אדום ונעצר במסלול בו נסע התובע.

                        התובע ניסה לעצור ולסטות ימינה על מנת למנוע התאונה, אך הפגיעה הייתה בלתי נמנעת.

                        מאחר והתובע סבור, שהאחריות לקרות התאונה רובצת על הנתבע, הגיש הוא תביעה זו לחייב את הנתבעים לשלם לו את נזקיו בסך של 24,343 ש"ח, הכולל בחובו: נזק ממשי לרכב בסך של 21,200 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך של 1,357 ש"ח, גרירה בסך של 286 ש"ח, עוגמת נפש והוצאות משפט בסך של 500 ש"ח.

            ב.         הנתבעים סבורים, שיש לדחות את תביעת התובע, משום שלדעתם, האחריות לגרם התאונה רובצת על התובע - זאת, בין היתר, על סמך הטענות העיקריות הבאות:

                        א)         הנתבע נכנס לצומת כשהאור בכיוון נסיעתו הוא ירוק ותוך כדי חציית הצומת, הגיח לפתע התובע במהירות ופגע ברכב הנתבע בעוצמה וגרם לתאונה.

                        ב)         מיקום הנזקים ברכבים, מחזק את גרסת הנתבע, שכן רכב הנתבעים נפגע בדלתות הרכב ואילו רכב התובע נפגע בחזית.

2.         היות וכל אחד מהמעורבים בתאונה מטיל האחריות על זולתו, יש להכריע בין גרסאות הצדדים ובשאלה על מי מוטלת האחריות לקרות התאונה.

            לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים ואת חומר הראיות הנוסף אשר צורף לכתבי הטענות ואשר הוגש במהלך הדיון, הגעתי למסקנה, שמהעובדות כפי שהעלו המעורבים עצמם וממיקום הפגיעות ברכבים, עולה, ששני המעורבים בתאונה אחראים במידה שווה וכתוצאה מכך ובשל העובדה שכל אחד מהם תרם את תרומת רשלנותו לקרות התאונה, יש להשית על כ"א מהם אחריות בשיעור של 50% - זאת מן הנימוקים הבאים:

            א.         א)         אני בהחלט מסכים לטענת נציג הנתבעת 2, ש: "כל נהג סביר וכל אדם אשר עיניו בראשון, לא ייכנס ולא יעבור צומת אשר אינו פנוי" (ראה בסיפא לעמ' 4 ורישא לעמ' 5 לפ'), אך מהמקרה בו קא עסקינן עולה, שלמרות שעיניהם של המעורבים בתאונה היו בראשם, בכל זאת נכנס כל אחד לצומת בעת שהצומת לא היה פנוי, אלא כבר תפוס או על ידי רכב התובע או על ידי רכב הנתבע.

                        ב)         בעוד שהתובע טוען שהנתבע עבר הצומת באור אדום, טוען הנתבע, שהיה זה התובע אשר עבר הצומת באור אדום. בעניין זה אני קובע, שלא הוכח באופן וודאי מי משניהם עבר באור אדום או באור ירוק, אך מה שיש לקבוע בוודאות הוא, שלא הוכח שהרמזורים לא היו תקינים ושכתוצאה מכך הראה משני הכיוונים אור אדום או אור ירוק.

                                    לכן, בנסיבות אלו, יש להתייחס ולהתמקד במיוחד לשאלה כיצד עברו שניהם את הצומת, מהו המיקום בצומת בו אירעה התאונה - הכל גם בהתייחס למיקום הנזקים בשני הרכבים.

            ב.         א)         התובע העיד, שנסע אחרי שיירה, קרי לפניו נסעו שתי מכוניות וכאשר הגיע לצומת היה בכוונתו לחצות הצומת ולהמשיך לנסוע ישר. הרכב הראשון באותה שיירה היה רכב כבד והוא פנה ימינה ואחריו עבר הצומת הרכב השני והיות ועדיין היה אור ירוק ברמזור - עבר גם התובע (ראה עדות התובע בעמ' 1-2 לפ').

                                    עוד מעיד התובע, שבטרם עברו הרכבים שלפניו את הצומת, נוצר רווח בין שני הרכבים שלפניו ובין רכבו ואז ראה את רכבו של הנתבע מתפרץ מצד ימין ונעצר בנתיב בו נסע התובע.

                                    הנתבע אינו מכחיש את העובדה, שהוא אכן פנה שמאלה מנתיב נסיעתו.

                        ב)         התובע הסביר את כיווני הנסיעה ואת מקום קרות האירוע באמצעות תרשים (ת/1) ומהסברו על התרשים עולה ומשתקפת אחריות שני המעורבים בתאונה לקרות התאונה.

                                    התובע הסביר, שבעת ההתנגשות היה רכבו של הנתבע במקום המסומן במספר 3, שהוא בהחלט מקביל ובשדה הראיה של כיוון נסיעתו של התובע ולכן מחובתו של התובע היה להבחין ברכבו של הנתבע עת נכנס לצומת ועת החל לבצע הפניה שמאלה.

                                    עובדה זו, שהתובע לא הבחין מבעוד מועד ברכב הנתבע עולה גם מעדותה של רעייתו של התובע, הגב' כנרת אהרון המעידה כך בבית המשפט: "אנחנו נסענו, בעלי נסע ופתאום שמעתי אותו אומר מה הוא עושה והוא סטה ימינה ..." ומכאן ואילך, העידה העדה, בהגינותה, שלא ראתה מאומה: לא ראתה איפה היה רכב התובע בעת קרות התאונה, לא ראתה מי פגע במי (עמ' 3 לפ', ש' 12-25).

                                    עצם העובדה, שהתובע ניסה לבלום ולסטות ימינה ולא הצליח למנוע התאונה ופגע ברכב הנתבע, מוכיח, שהתובע לא חצה במהירות סבירה את הצומת, שכן אין ספק, שאם היה נוסע במהירות התואמת את תנאי השטח, אזי אמצעי המניעה בהם נקט התובע - יכלו בהחלט לעזור למנוע התאונה או, למצער, למזער את הנזקים.